ועד מקומי המבקש להטיל לראשונה ארנונה נדרש לקבל את אישור מליאת המועצה האזורית. החל משנת 2005, הטלה ראשונה של ארנונה על-ידי ועד מקומי טעונה גם את אישור השרים.
ואולם, אישור השרים נדרש אך ורק בשל הטלה ראשונה של ארנונה, ולא בשל שינוי או תיקון של צו הארנונה שלו. שינוי בצו הארנונה שמטרתו התאמה לדרישות הדין אינו מחייב קבלת אישור השרים.
בנסיבות העניין, לא נפל פגם בהחלטת המועצה האזורית לאשר את צווי המסים של הוועדים המקומיים ולא נדרש במקרה זה אישור השרים.

העותרים הגישו עתירה כנגד מועצה אזורית ושלושה וועדים מקומיים בתחומה.

בעתירה התבקש לבטל את החלטות המועצה האזורית, במסגרתן אושרו תקציביהם של 3 ועדים מקומיים לשנים 2014-15.

כמו-כן התבקש להורות על השבה של כל תשלומי הארנונה ששולמו על-בסיס החלטות אלו, כיוון שלא התקבל אישור שרי הפנים והאוצר להטלת הארנונה.

בית המשפט מצא טעם לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי כבד בהגשתה, שכן ההחלטות המינהליות העומדות בבסיס העתירה נתקבלו חודשים רבים לפני הגשת העתירה.

המבקש לעתור כנגד החלטה מינהלית נדרש לעשות כן ללא שיהוי ממועד ההחלטה, ולא יאוחר מתוך 45 ימים מהמועד בו גילה או היה צריך לגלות את דבר העילה – זאת כמצוות תקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התש"א-2000.

בנוסף, בית המשפט מצא לדחות את העתירה אף לגופו של עניין, בקובעו כך:

סמכות הוועד המקומי להטיל ארנונה מוסדרת בסעיף 133 (א) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958. סמכות זו מואצלת לוועד המקומי על-ידי המועצה האזורית.
אמנם, בהתאם להוראות סעיף 9ב לפקודת המועצות המקומיות(מועצות אזוריות), ועד מקומי המבקש להטיל ארנונה לראשונה נזקק לאישור שר הפנים והאוצר. ואולם, סעיף זה הותקן רק בשנת 2005, כאשר ביחס לשנים קודמות לא נדרש ועד מקומי לאישור נוסף, פרט לאישורה של מליאת המועצה האזורית.
בהתאם לכך, הטלות הארנונה הרלבנטיות, בשנים 2014-15, אינן בגדר הטלה ראשונה, אלא המשך להטלות ארנונה של אותם ועדים בשנים קודמות, אשר לגביהן ממילא לא נדרש אישור השרים.

טענה נוספת של העותרים שנדחתה, היא כי מדובר לכאורה על שינוי מהותי בשיטת חישוב הארנונה (מחיוב מס קבוע לבית אב לחיוב לפי מ"ר), המחייב אישור השרים. בית המשפט שולל טענה זו על-בסיס 3 אדנים:

ראשית, מנוסח הסעיף עולה ברורות כי אישור השרים נדרש רק כאשר מדובר בהטלה ראשונה, ולא בשינוי או תיקון (אפילו מהותיים).

שנית, שינוי שיטת החיוב כאמור מתחייב בשל הוראות תקנה 3(א) לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), תשס"ז-2007

שלישית, כבר נפסק כי שינוי בתעריף או בשיטת חישוב של ארנונה עבור שטח קיים וקבוע, בשונה משינוי בשיטת חישוב שטח הנכס, אינם נכללים בגדר פעולות האסורות בתיקון. מטרת החוק אינה להנציח טעויות בחישוב.

[ עת"מ 23762-09-15 מרדלר נ' מועצה אזורית מרום הגליל ]